כוחנו באחדותנו, אבל איזו מן אחדות?

במציאות הנוכחית כאשר הדי הפיצוצים של מבצע "עמוד ענן" עדיין ברקע ולעתים נשמעת עמדה דומיננטית אחת, ראוי להזכיר מדוע נחוצות דעות שונות וחירות מחשבתית אמיתית. מדוע המחלוקת אינה מחלישה אותנו, כי אם להפך מפרה ומחזקת. במאמר קצר זה אביא דוגמאות מההיסטוריה ומהמסורת היהודית המטפלים בנושא המחלוקת. דווקא הסבל שעבר עמנו מידי צוררים מלמד עד כמה יש להיזהר מאחדות מחשבתית טוטלית והרסנית ולאפשר לקשת דעות להישמע ולהתדיין.

צוררים הם בנכליהם

למילה צורר בעברית יש שני פירושים. הראשון הוא: אויב; שונא; עוין; (כאשר לרוב ההתייחסות היא לשונא ישראל.) הפירוש השני הוא: קושר; אוסף לחבילה; מאגד. ניסיון למצוא קו מחבר בין שני הפירושים מעלה את האפשרות שהצורר משתמש בשנאה ועוינות כדי לבטל מחלוקות וליצור אחדות, הגם מדומה, בכדי לצבור הון פוליטי ומדיני. כאשר יש שעיר לעזאזל, ניתן לתלות בו את הצרות הרעות ולהסיט את אש הביקורת בצורה מועילה.

במשך ההיסטוריה ידע העם היהודי צוררים רבים. צורר מפורסם וידוע מוזכר במגילת אסתר: המן בן המדתא האגגי "צורר היהודים" (אגגי, ללמדנו שהוא מזרע מלך אגג העמלקי וכיוון שכך בן מוות.) כידוע, לפי סיפור המגילה עשה המן שימוש בשנאת היהודי הזר והשונה על מנת לבסס את כוחו בבית המלך. אומר המן לאחשוורוש: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים … ודתיהם שונות מכל-עם ואת דתי המלך אינם עשים" (מגילת אסתר ג: 8) וזו סיבה מספקת לאבד ולהיפטר ממי שאינם עושי דברו. סופו של המן היה על החבל.

הפשיסטים באיטליה הם דוגמה נוספת לצוררים. על אף שמצעם הטוטליטרי לא התבסס על אנטישמיות וגזענות, הרי ששלטונם לא אפשר ליחיד להביע עמדה חופשית והעמיד את המדינה והמנהיג מעל לכל. המלחמה בעם זר נתפסה כדבר נעלה ואילו השלום כרפש. מעניין בהקשר זה לציין שמקור המילה פשיזם באיטלקית הוא ה"פָאשֶס", או פסקס בלטינית שפירושו אגודה או צרור. מדובר בצרור זמורות הקשור בחבל אדום אל גרזן וסימל ברומא העתיקה את הכוח הנובע מאחדות וסמכות שיפוטית ושלטונית. הפשיסטים שראו בשלטונם המשך לתפארתה של האימפריה הרומית עשו סמל זה לסמלם. סופו של הדוצ'ה, בניטו מוסוליני, שהוצא להורג בירי ע"י פרטיזנים.

סמל המפלגה הפשיסטית האיטלקית (עם פסקס במרכז.)

את הצורר הנאצי אין צורך להציג. האידאולוגיה הנאצית התבססה על תורת הגזע וראתה בטיפוס הארי את העליון והמושלם וביהודי את הנחות שבנחותים. כמו הפשיסטים גם הנאצים הציבו את הנאמנות למדינה ולמנהיג מעל לכל וססמתם הידועה לשמצה הייתה "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד". הנאצים עשו שימוש בשנאת היהודים כדי לטפול עליהם את הפסדם במלחמת העולם הראשונה, חרפת הסכם ורסאי, מפולת הכלכלה ובעצם, מה לא. השמצות אלו תורגמו בבחירות של 1933 בעליה לשלטון ולאסוננו הסתיימו בשואת יהודי אירופה. סופו של הפיהרר – התאבדות בירי.

נסיים במלכים הקתולים הצוררים פרדיננד מלך אראגון ואיזבלה מלכת קסטיליה. נישואיהם הוביל לאיחוד הפוליטי של ספרד. השניים השלימו את הרקונקיסטה – כיבוש חצי האי האיברי מידי המוסלמים. לאחר כיבוש זה שאפו המלכים הקתולים לבצר את כוחם בפעולת איחוד פנימית. לכל דת פרט לנצרות לא היה מקום בממלכתם. בשנת 1492 הורו לגרש את יהודי ספרד וב- 1502 את המוסלמים. היו אלה הם שייסדו את האינקוויזיציה ספרדית על כל מוראותיה. עבור היהודים פרק מפואר בא אל קיצו. אגב, המוטו של המלכים הקתולים היה "הם זהים והם אחד" (בספרדית: Tanto monta, monta tanto) וסמלם עול הקשור בקשר גורדי (כלומר קשר שאינו בר התרה) ואגודת חצים קשורה (בספרדית: el yugo y las flechas). בניגוד לצוררים הקודמים המלכים הקתולים עזבו את הבמה בצורה לא אלימה ובתקופתם ספרד צברה כוח למשך כמאתיים שנים. ויש האומרים שדווקא שם נזרעו הזרעים לניוונה של הממלכה הספרדית.

סמל המלכים הקתולים. מימין: אגודת חצים קשורה. משמאל: עול בקשר גורדי. במרכז: הססמא tanto monta.

המשותף בדוגמאות שהובאו מעלה הוא הטוטליות. כולם צריכים להיות זהים, לחשוב באופן דומה לקבל המרות ללא ערעור. דת שונה ותפישות אחרות נמצאות ברדיפה. במציאות שכזו אין מקום לזמירות שונות אלא כולם כצרור הזמורות של הפסקס הרומאי. במציאות כזו לא תמצאו נועם או נתיבות לשלום.

גינוי המחלוקת ורדיפת השלום

במסורת היהודית אפשר למצוא מקורות שונים המשבחים את הפשרה ותמימות הדעים על פני המחלוקת. עניין זה מובן. מחלוקות הובילו ליריבויות ושנאות שסופן הרג ושפיכות דמים. המרד הגדול ברומאים, למשל, נכשל בין היתר בשל קבוצות קנאיות שלא היו מוכנות לפשרה ופעלו נגד תושבי העיר היהודים עצמם. אם הזכרנו את המרד הגדול, הרי שרבן יוחנן בן-זכאי ביציאתו מן העיר, מהמריבה הגדולה, ובבקשתו הצנועה מאספסיאנוס את יבנה וחכמיה הראה לכולם את הרווח וההצלה הטמונים בפשרה (מעניין אגב בהקשר זה סיפורו הדומה של יוסף בן-מתתיהו שאף הוא נכון היה לוותר על לחימה קנאית עד מוות והותיר לנו טקסט מפואר.) תנא נוסף בן אותה תקופה רבן גמליאל, מעיד על עצמו שאת דרכי הנהגתו עשה, לא על מנת לפאר עצמו אלא "שלא ירבו מחלוקות בישראל". עדיפה השקטת הרוחות על פני המריבה.

למסורת יש תפיסה אידילית ושלווה של העבר. סיפור גן-העדן לדוגמא מספר לנו שבראשית המציאות הייתה שלמה. האדם לא הוצרך בעבודה קשה שכן בתוך הפרדס (באנגלית: paradise) עצים נאים רבים למאכל המושקים בנהרות סביב. אבל האידיליה הזאת הסתיימה כאשר הנחש סכסך בין אדם לאלוהים וחטא אכילת עץ פרי הדעת קלקל לכל האנושות את הטוב הנפלא הזה (אכן מרבה דעת מרבה מכאוב.) ניתן למצוא את מאפיין הטוב הראשיתי שבא לידי קלקול בסיפור התלמודי הבא (בבלי, סנהדרין פח: ב)

"מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל … משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות" 

 בתחילה לא היו מחלוקות רבות והמנגנון הקיים להעברת המסורת היה אידיאלי. לפי הרמב"ם, עם הזמן באו  תלמידים שרפתה שקידתם בחכמה ולא שננו היטב מרבותיהם. התלמידים חלקו האחד על השני כיוון שסברת כל אחד ואחד מהם הייתה לפי שכלו. יוצא אפוא לפי הרמב"ם שבתאוריה כולם היו צריכים להסיק את אותה המסקנה על סמך כללי היסק והנחות יסודו זהים, כאילו מדובר במכונת מצבים שבהינתן קלט זהה מייצרת אותו הפלט.  אז הייתה נמנעת המחלוקת שתוצאותיה תורה כשתי תורות. "דבר מגונה מאוד" לדבריו של הרמב"ם. אלא שהמציאות החברתית נזילה, פתוחה ומורכבת בהרבה ממכונת מצבים.

בפירוש רש"י הלקוח מתוך מדרש 'בראשית רבה' נמצא שוב את אותה אידיליה בראשיתית נטולת מחלוקת . רש"י מתחבט בשאלה מדוע דור המבול עליהם נאמר כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם קיבל עונש כה חמור בעוד דור הפלגה, זה שבנה את מגדל בבל לא נענש בחומרה אלא רק הופץ בארץ. וכך מתרץ זאת רש"י (בראשית, יא: 9)

דור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו. ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים." למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום.

רש"י מרשיע את דור המבול בגזל ומריבה ומפליג בשבחו של דור הפלגה  ש"נוהגים אהבה ורעות ביניהם" ומסקנתו שהמחלוקת צריכה להיות שנואה וגדול הוא השלום. תיאור החברה ככזו בה  "שפה אחת ודברים אחדים" מזכיר במידה רבה את המאפיינים של החברה הסגורה. בספרו של קרל פופר "החברה הפתוחה ואויביה" החברה הסגורה היא חברה קטנה פרימיטיבית ושבטית. בחברה זו הסביבה החברתית חוברת לסביבה הטבעית בנורמות וחוקים, קבועים וסדירים כאילו היו "כזריחת השמש או כמחזור העונות" ללא ביקורת וקריאת תיגר. פופר טוען שהמעבר מהחברה הסגורה אל זו הפתוחה – חברה בה נורמות חשופות לשינוי וביקורת – הוא האתגר הגדול של הציביליזציה והלם המעבר ביניהן מתבטא באותן החברות אשר לא השכילו לעשות זאת כיאות וטעמו מטעמו המר של הטוטליטריזם. אגב, ציור העטיפה הנבחר לספרו של פופר בתרגומו היפה של אהרון עמיר לעברית, הוא 'מגדל בבל' של פיטר ברויגל. וכנראה שלא במקרה.

מגדל בבל, ציורו של פיטר ברויגל (1563).
סדרת ציורים של שושלת ברויגל מופיעה בתערוכה 'כולם היו בניו' במוזיאון ת"א לאמנות (עד  1.12.12).

המחלוקת, אם כן, מגונה כיוון שהיא יוצרת מריבה, אי סדר ומרחיקה את השלום. השאלה היא האם תמיד זהו המצב?  האם אין במחלוקת צדדים הראויים לצידוק ואפילו להערכה? מהתקפתו של פופר על מודל 'החברה סגורה' התשובה היא ברורה. בניגוד לציור של חברה ומדינה אוטופית כפי שעולה מכתביו של אפלטון בחיבורו    'הפוליטאה' חברה בה לפרט אין חשיבות לכשלעצמו, אלא לסדר "הטוב" המכתיב לכל פרט את תפקידו, בחברה הפתוחה של פופר הסדר אינו קבוע ומוכתב מראש והמחלוקת מתבקשת ורצויה. מעניין אם כן לבחון כיצד יכולים לדור בכפיפה אחת שלום ומחלוקת יחדיו ובכלל, מהם סגולותיה של המחלוקת.

אחדות ההפכים

ההיסטוריה היהודית ידעה פילוגים ממש מראשיתה. ממלכות ישראל ויהודה היו עוינות זו לזו. בני ישראל על פי המקרא היו מורכבים משנים עשר שבטים, אשר היו מסוכסכים לעתים. אחת התאוריות של הארכאולוגיה המקראית גורסת ששבטי ישראל היו קבוצות אתניות שישבו באזור מימים קדומים ועם התרופפות השלטון המצרי התאגדו. בהמשך לתאוריה זו סיפור יציאת מצרים והתגבשותו של ישראל לעם מתקבל כמיתוס השחרור מהעול המצרי.

המחלוקות שרבו בין תלמידי שמאי והלל לא גרמו לסכסוך אלים בעם, כפי שאולי היינו מצפים. אנו מוצאים בתלמוד את הקטע הבא המספר כיצד נהגו איש ברעהו (בבלי יבמות יד:ב)

אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל … לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח') "האמת והשלום אהבו".

מאות שנים אחר כך תתפלג היהדות (שוב!) לרבניים וקראים. הקראים לא קיבלו את מסורת התורה שבעל פה והנהיגו את הלכותיהם על בסיס המקרא בלבד. לכאורה אין קרע חמור יותר מזה (צריך לזכור שעד לשאול התרסי הנוצרים הראשונים היו ברובם יהודים שומרי מסורת ונגדם חוברה ברכת המינים. הקראים לעומתם בטלו באחת את המסורת ההלכתית של חז"ל.) על אף זאת מראה חוקר הגניזה הקהירית שלמה דב-גויטיין בספר "חברה ים-תיכונית" שהתקיימו נישואין בין הרבניים לקראים. כלומר, המחלוקת לכשלעצמה לא חייבת לייצר שנאה ואלימות וניתנת להכלה בתוך חיבה ורעות. השאלה היא האם יש בה במחלוקת בכלל טוב.

במסה על החירות של  ג'ון סטיוארט מיל הוא מונה בשבחן של ארבע סיבות להשמעת דעה 'כופרנית'. ראשית, יתכן ונשתכנע שדווקא זו הדעה הנכונה. שנית, גם אם אין דעה זו נכונה יתכן ויש בה מרכיבים נכונים שראוי לתת עליהם את הדעת (אוסיף לעניין זה שיתכן ודעה זו מעלה לסדר היום הציבורי עניינים שלא נידונו כראוי או כלל תחת הדעה הכללית.) שלישית, גם אם דעה זו אינה נכונה היא מאתגרת את מצדדיה של הדעה הראויה למצוא נימוקים משכנעים להגנה עליה. רביעית, כנגזרת של זו השלישית, היא מונעת מהדעה המקובלת להפוך לדוגמה שעם שינוי הזמנים והטבעים אובד עליה הכלח. בסיבות אלו כל כך משוכנע מיל, עד אשר הוא מציע כי גם בהעדרה של דעה מנוגדת (קצת מוזר לחשוב על כך בימינו) רצוי להעלות מהאוב דעה כזאת ולו כתרגיל אינטלקטואלי לתוך זירת הדעות.

החברותא היא דוגמא נהדרת לצורת לימוד יהודית המשמשת לצחצוח חרבות אינטלקטואלי. הדעות השונות הנשמעות  בה מאפשרות את חידודן של הרעיונות כפי שמוסבר בילקוט השמעוני (פרשת ויצא רמז קיט)

אין סכין מתחדדת אלא בירכה של חברתה, כך אין תלמיד חכם משתבח אלא בחברו

בימינו קוראים לזה 'סיעור מוחות'. רש"י, אותו רש"י שעבורו המחלוקת שנואה, מוצא במחלוקת עניין ראוי כאשר הוא נעשה לשם שמיים וחיפוש אחר האמת בפירושו. למשל, לפסוק מתוך תהילים (קכז: 5)

'לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער' – תלמידי חכמים שמנצחין זה את זה בהלכה נראים כאויבים זה לזה

ולפסוק משיר השירים (ו: 9)

'אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה'  – לכנסייתה. הרבה מחלוקת בבתי מדרשות. כולם לבם להבין תורה על מכונה ועל אמיתתה.

כלומר במחלוקת שהיא חיפוש האמת, כפי שהיא קיימת למשל במחקר הביקורתי, מראית העין של מריבה עשוי להטעות. הרווח שבהשמעת דעה אחרת מתברר כגדול מאוד.

ארבעת המינים (מימין לשמאל): ערבה, לולב, הדס (אגודים בקוישיקלך) ואתרוג

נטילת ארבעת המינים היא אחת ממצוות חג הסוכות. המינים אתרוג, לולב, הדסה וערבה שונים מאוד זה מזה בטבעם, צורתם, ריחם וטעמם (אפילו במידת מה במספרם בשעת הנטילה.)  אחד המדרשים מקביל את המינים לקבוצות בישראל. המינים בעלי הריח מקבילים לאלו העושים מעשים טובים ואלו בעלי הטעם לעוסקים בתורה. לפי מדרש זה בארבעת המינים כל הקומבינציות השונות כמו בקבוצות ישראל. בעיני, ארבעת המינים הם סמל לשילוב של רעיונות, דעות וכוחות שונים. בניגוד לפסקס הרומאי, כאן לא נמצא גרזן וזמורות זהים. איגודם של ארבעת המינים סמל הם לאחדותם של השונים בישראל שדרים יחדיו בשלום. ויש הנוהגים לפני הברכה לומר את היחדא, הבקשה הקבלית

לשם ייחוד קודשא בריך הוא (הקדוש ברוך הוא) ושכינתיה (ושכינתו) בדחילו ורחימו (ביראה ובאהבה)‎, לייחד שם י"ה בו"ה בייחודא שלים (בייחוד שלם) בשם כל ישראל

לפי התפיסה הקבלית גם לעושה שלום במרומים פנים שונים הדורשים אף הם ייחוד.